<h1>יומא מ"ז ע"ב</h1>
<h2>דף לח:</h2>
גרסינן בפרק המקבל בבבא מציעא [ב"מ קט"ו ע"א] החובל את הרחיים עובר משום בל תעשה. ובגמרא אמר רב הונא חבל רחיים לוקה שתים משום רחיים ומשום נפש הוא חובל. [החובל] רכב לוקה שתים משום ורכב ומשום כי נפש הוא חובל. ריחיים ורכב לוקה שלש משום ריחים ומשום רכב ומשום כי נפש הוא חובל. ורב יהודה אמר חבל רחיים לוקה אחת, רכב לוקה אחת רחיים ורכב לוקה שתים. כי נפש הוא חובל לשאר דברים הוא דאתא. ומסקינן לימא אביי ורבא בפלוגתא דרב הונא ורב יהודה קא מיפלגי דאמר רבא אכל נא לוקה שתים משום נא ומשום אל תאכלו כי אם צלי אש וכו'. ואביי אמר אין לוקין על לאו שבכללות. ודחה לה ואמר דרבא אפילו כרב יהודה. דכי נפש הוא חובל לא משמע ליה [לרחים ורכב הלכך] לשאר דברים הוא דאתא. אבל כי אם צלי אש למאי אתא ש"מ ללאו הוא דאתא. ואביי אמר לך אנא דאמרי אפילו לרב הונא עד כאן לא קאמר רב הונא התם אלא דכי נפש הוא חובל יתירא היא וכיון דיתירא היא שדייה נמי ארחיים ורכב אבל הכא כי אם צלי אש מיבעי ליה כדתניא בשעה שישנו בקום אכול צלי ישנו בבל תאכל נא וכו'. שמעינן [מהכא כי] בין לרבא בין לאביי היכא דאיכא למדרש לא מוקמינן בלאוי יתירי והיכא דליכא למדרש לא חשיב ליה לאו שבכללות ולקי עליה.
ובעזר השם הנני כותב מקומות שהוזכר לאו שבכללות. דיש לאו שבכללות דדברי הכל אין לוקין עליהן. ויש לאו שבכללות דדברי הכל לוקין עליהן. ומחלוקת נמי בלאו שבכללות אם אחת מכל מקום לוקה או לא כלום. ויש אם שלש או שתים. הרי ברחיים ורכב פליגי רב יהודה ורב הונא. דלרב הונא לוקה משום נפש הוא [חובל] שתים ולרב יהודה אינו לוקה אלא אחת על כל אחד בפני עצמו. ותניא כותיה משום דכי נפש הוא חובל לשאר דברים הוא דאתא. הא לאו הכי מודה לרב הונא דלוקה שתים על כל אחד בפני עצמו וכן רבא בנא ומבושל על נא לוקה שתים ועל מבושל שתים משום דכי אם צלי אש מייתר ליה. מיהו אביי דאמר אינו לוקה על לאו שבכללות מסקינן פרק כל שעה [פסחים מ"א ע"ב] איכא דאמרי תרתי הוא דלא הא חדא מיהא לקי ואיכא דאמרי חדא נמי לא לקי משום דלא מייחד לאויה כלאו דחסימה. אם כן אביי דלא כרב יהודה ורב הונא לפום שנויא דדחינן לימא בפלוגתא וכו'.
ומסיק תו בפרק כל שעה [שם] ואמר רבא אכל זג לוקה שתים חרצן לוקה שתים זג וחרצן לוקה שלש ואביי אמר אין לוקין על לאו שבכללות איכא דאמרי תרתי לא לקי אלא חדא ואיכא דאמרי חדא נמי לא לקי משום דלא מייחד לאויה כלאו דחסימה. וגמרא זו הפוכה היא בנזיר פרק שלשה מינין [ל"ח ע"ב]. דאביי לדרבא. ודרבא לדאביי ולעיל מהא גרסינן תנו רבנן ענבים לחים ויבשים לא יאכל לחייב על זה בפני עצמו ועל זה בפני עצמו. ומכאן אתה דן לכל איסורים שבתורה. מה כאן שהוא מין אחד והן שני שמות וחייב על זה בפני עצמו ועל זה בפני עצמו אף כל שהוא מין אחד והן שני שמות חייב על כל אחד ואחד לאיתויי חמרא חדתא וענבי.
ובירושלמי פרק שלשה מינין [נזיר פ"ו ה"ב] כתיב וענבים לחים ויבשים לא יאכל. ממשמע שנאמר ענבים אין אנו יודעים שהם לחים מה תלמוד לומר לחים ויבשים לחייב על זה בפני עצמו ועל זה בפני עצמו. ואתיא כההיא דאמר רבי אילא לא יחבול רחיים ורכב. ממשמע שנאמר רכב אין אנו יודעים שהרחיים בכלל מה תלמוד לומר רחיים ורכב לחייב על זה בפני עצמו ועל זה בפני עצמו. לחים לרבות את הבוסר לחים לרבות את הסמדר וכדרבי יוסי דאמר סמדר אסור בנזיר מפני שהוא פרי. ומסיק תו התם יש אוכל אשכול אחד וחייב עליו משום ענבים לחים ויבשים וחרצנים וזגין. שראו משום משרת. סחטו משום יין. התרו בו משום מכל אשר יעשה מגפן היין מחרצנים ועד זג לא יאכל.
גרסינן בפרק כל המנחות באות מצה [מנחות נ"ח ע"ב] איתמר המעלה משאור ומדבש על גבי המזבח אמר רבא לוקה משום שאור ולוקה משום דבש ולוקה משום עירובי שאור ולוקה משום עירובי דבש ואביי אמר אין לוקין על לאו שבכללות. איכא דאמרי חדא מיהא לקי ואיכא דאמרי חדא נמי לא לקי משום דלא מייחד לאויה בלאו דחסימה.
גרסינן בפ"א דתמורה [ז' ע"ב] איתמר המעלה איברים בעלי מומין לגבי מזבח אמר רבא לוקה משום בל תקטיר כולו ומשום בל תקטיר מקצתו ואביי אמר אין לוקין על לאו שבכללות. פירוש, והאי מקצתו וכולו מחד לאו נפקי כדדרשינן התם ואשה לא תתנו אין [לי] אלא כולו דלא תתנו מצי למכתב. מקצתו מניין תלמוד לומר מהם. וכיון דכולו ומקצתו מחד לאו נפקי קרי ליה אביי לאו שבכללות. וכגון שהקדיש בעל מום והעלה כל הנתחים כמשפט עולה תמימה. ומותבינן לאביי מהא דהמקדיש בעלי מומין לגבי מזבח עובר בחמשה שמות. וקא חשיב מקצתו וכולו בתרי לאוי וקשה לאביי. אמר רב הונא בגברי. ופרכינן אי הכי עוברין מיבעי ליה וסלקא בקשיא.
גרסינן בפרק כל שעה [פסחים כ"ד ע"א] רבי אליעזר אומר כל שבקודש פסול [בא הכתוב] ליתן לא תעשה על אכילתו שנאמר לא יאכל כי קודש הם ואמר רב פפא דאינו לוקה על לאו זה משום דהוי לאו שבכללות.
וגרסינן בכריתות פ"א הלכה האוכל דם וחלב וכו' [ד' ע"א] ת"ר כל חלב שור וכשב ועז לא תאכלו לחייב על כל אחד ואחד דברי רבי ישמעאל וחכמים אומרים אינו חייב אלא אחת. ומסקינן לימא בהא קא מיפלגי דרבי ישמעאל סבר לוקין על לאו שבכללות ורבנן סברי אין לוקין על לאו שבכללות. ומסיק רבי ישמעאל סבר נמי דאין לוקין ושאני הכא דמייתר קרא. כדמסיק בסוף שמעתא דלא איצטריך למיכתב אלא חלב שור וכבש. וכל היכא דאיכא קרא יתירא לא הוי לאו שבכללות. כדרבי אילא דאמר בההיא שמעתא גופה אכל מעשר דגנך תירשך ויצהרך לוקה שלש משום דכתיב ואכלת לפני ה' מעשר דגנך תירשך ויצהרך, דהיינו עשה, ליכתוב לא תוכל לאוכלם בשעריך, דהיינו ודאי לאו שבכללות. למה ליה למיהדר מעשר דגנך תירושך ויצהרך אלא ליחודי לאו אכל חדא וחדא. וכדאמר נמי רבי יצחק האוכל לחם וקלי וכרמל לוקה שלש. ופרכינן והא אין לוקין על לאו שבכללות. ומשני משום דכתיב קרא יתירא, דלא ניכתוב קלי [באמצע] אלא משום דמייתר שמע מינה דלחיוביה אכל חדא וחדא אתא. וכאילו כתבה ללאו אכל חדא וחדא.
גרסינן בפרק ארבע מיתות [סנהדרין ס' ע"ב] אבל המגפף והמנשק המכבד והמרבץ וכו' עד הרי זה בלא תעשה. ובגמרא [ס"ג ע"א] כי אתא רב דימי אמר רבי אל(י)עזר על כולן לוקה חוץ מהנודר בשמו והמקיים בשמו. ופרכינן ואמאי לקי על מגפף והא לאו שבכללות הוא דלא תעבדם דתניא מנין לאוכל מן הבהמה עד שלא תצא נפשה שהוא בלא תעשה שנאמר לא תאכלו על הדם וכן בשר קודש קודם זריקה. וכן בההיא דאמר רבי דוסא דאין מברין על הרוגי בית דין רבי עקיבא אומר [מנין] לסנהדרין שהרגו את הנפש דאין טועמין כל היום. ורבי יוסי בר חנינא אמר אזהרה לבן סורר ומורה מלאו דלא תאכלו על הדם. ומשני אמר רבי אבין בר חייא ואיתימא רבי אבין בר כהנא על כולן אינו לוקה וכו' ואפילו עבר על כל אלו אפילו אחת אינו לוקה.
גרסינן בפרק עשרה יוחסין [קדושין ע"ז ע"א] וחללה זונה בזמן שהן כסדר חייב על כל אחת ואחת. באותו ואת בנו [חולין פ' ע"ב] מנין לכל הפסולין, עד שבשור ושה שהוא בלא ירצה, כגון מחוסר זמן, כדפריך התם ולילקי נמי משום לאו דמחוסר זמן דתניא וכו'.
וכל אלו שכתבתי אע"פ שהן כלולין בלאו, חילוק גדול [יש] בחילוקיהם, דהא רב הונא ורב יהודה בר חייא דמכל מקום לוקה משום רחיים ולוקה ארכב, היינו טעמא כדמפרש בירושלמי [נזיר פ"ו ה"ב] כרבי אילא דאמר ממשמע שנאמר רכב איני יודע שהרחיים בכלל, אלא לחייב על זה בפני עצמו ועל זה בפני עצמו. הילכך אי לאו דכי נפש הוא חובל לשאר דברים דרשינן, פשיטא דלטפויי לאוין אתא. מיהו רב הונא סבר דעיקר דכי נפש אנתינת טעם דרחים ורכב קאי. דהאי קאי אנתינת טעם, אע"ג דשאר דברים נמי בכלל. ורב יהודה סבר דעיקר לשאר דברים אתא. והיינו דומיא דענבים לחים ויבשים. דדברי הכל אפילו אביי מודה דאם אכל ענבים לחים לוקה וכן יבשים לוקה. משום קרא יתירא כלחם וקלי וכרמל.
וחרצנים וזגים נמי, אע"ג דאביי אמר אינו לוקה, אם שראן לוקה משום משרת. דמשרת לא הוי לאו שבכללות אלא לאו מיוחד הוא. ולפי הירושלמי דמחייב אמשרת חרצנים וזגים נראה (דאוכל) [דמוכל] משרת דריש ליה כדרבי אבהו דאמר בפרק שלשה מינין [נזיר ל"ה ע"ב] ובפסחים פרק אלו דברים [פסחים מ"ג ע"ב] כל איסורין שבתורה אין היתר מצטרף לאיסור חוץ מאיסורי נזיר שהרי אמרה תורה משרת וכל משרת ומשמע נמי אחרצנים וזגים. ולפי הירושלמי מודה אביי דאם אכל זג לוקה, חרצן לוקה. אבל משום לאו דוכל אשר יעשה מגפן היין לא לקי. והכי גרסינן התם בפרק שלשה מינין [ירושלמי נזיר פ"ו ה"א] כתיב וכל משרת ענבים לא ישתה וכתיב מחרצנים ועד זג לא יאכל. מעתה (מנין) [מכיון] שחזר וכלל, לא יהא חייב אלא אחת. אמר לון אילו היה כתוב חרצנים וזג יאות, לית כתוב אלא מחרצנים ועד זג לחייב על זה בעצמו ועל זה בעצמו.
והא דמסקינן בגמרא דידן [פסחים מ"א ע"ב] חדא מיהא לקי. דאם התרו בו משום לאו דמכל אשר יעשה מגפן היין לבד לוקה משום אותו לאו. אבל כשהתרו בו משום חרצן ומשום מכל אשר יעשה מגפן היין אינו לוקה משום לאו דמכל אשר יעשה. ונפקא מינה דאם קבל התראת מכל אשר יעשה ולא התראת חרצנים וזג דאינו לוקה. מיהו אפילו כשקיבל שתיהן אין המלקות אלא משום התראת חרצן וזג. ואיכא דאמרי חדא נמי לא לקי. אם התרו בו משום מכל אשר יעשה אינו לוקה. וכן נמי אם התרו בו משום מכל אשר יעשה עם התראת חרצנים וזג כיון שבכלל התרו בו אין זו התראה מיוחדת כלאו דחסימה. לפי הירושלמי דאמר כיון דכתיב מחרצנים ועד זג. דהוי [קרא] יתירא. אבל נא ומבושל יש לפרש בענין אחר.
דהא בגמרא דידן בנזיר [ל"ח ע"ב] גרסינן מתיב רב פפא רבי אליעזר אומר נזיר שהיה שותה יין כל היום כולו אינו חייב אלא אחת אמרו לו אל תשתה והוא שותה חייב על כל אחת ואחת. אבל ענבים לחים ויבשים חרצנים וזגים וסחט אשכול של ענבים ושתה לוקה חמש. ואם איתא לוקה שש מיבעיא ליה. אחת [על] מכל אשר יעשה. אלמא לא פריך אלא אלאו דכולל מכל יעשה. אבל אחרצן וזג לא מותיב משום דפרישנא ליה דדברי הכל מייחד לאוי משום ריבויא דקרא. דהא בענבים לחים ויבשים ליכא מאן דאמר דהוי לאו שבכללות, משום ריבויא. הילכך זג וחרצן נמי ריבויא הוא. ועוד דקאי לא יאכל אפרטא דחרצן וזג והכלל קודמן. אבל לא תאכלו ובשל לא כתיב ביה ריבויא. והכלל שלאחריו כי אם צלי אש כולל נמי נא ומבושל ועושהו לאביי לאו שבכללות כאילו ניתקו מלאו לעשה. והיינו דקאמר משום דלא מייחד לאויה כלאו חסימה.
והא כל הני דכתיבי לענין ענבים, ולענין לחם וקלי, ולענין חלב שור וכשב נמי לא מייחדי (אפילו) [ואפילו הכי] לקי אכל חדא וחדא. אלא ש"מ אהני כי אם צלי אש דהיינו עשה וניתקו מכלל לאו. אבל מכל אשר יעשה מגפן היין לאו כתיב ביה, וכדפרישית. ולענין כי נפש הוא חובל נמי אינו עשה אלא או נתינת טעם לרחים ורכב וללמוד ממנו (לאפויי) [לאטפויי] לאו או לשאר דברים. וכן לענין שאור ודבש נמי דאמר אביי דחדא נמי לא לקי. דהתם נמי כאילו נתקו מלאו לעשה. דכתיב כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו. היינו הקטרת כזית, או כולו ממנו הרי מקצתו. וכתיב קרבן ראשית תקריבו אותם. הרי העשה אחר הלאו. ואע"ג דלאו בחד גופא קאי כמו פסח, מ"מ שאור ודבש דאסר התיר. והוי ליה כאילו כתיב לקרבן ראשית התרתי ולא לשאר מנחות, ולאו הבא מכלל עשה עשה הוא. והא דהדר כתב ועל המזבח, ההוא מיבעי ליה לרבות כבש במזבח. כדמסיק בההיא שמעתא [מנחות נ"ז ע"ב]. ולרבי אליעזר איצטריך, משום דמסקינן דכל שממנו לאשים הרי [הוא] בבל תקטירו ואמר רבי אליעזר היכא דמספקא לן יעלהו לשם אשים ולא לשם ריח ניחוח. כדאיתא בכמה דוכתי
